דבר מנהלת עומר – משגב אורלי גלעד // טכס יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ח

היום כ"ז בניסן תשע"ח אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

מעט הניצולים שעדיין חיים בקרבינו אינם זקוקים לימי זיכרון. הם נושאים בגופם ובלבם, את צלקות התופת  וחיים בצל הזיכרון כל ימות השנה.

אולם, אין הם יחיו לעד. וחובתנו לזכור ולהזכיר – ואין לנו רשות לשכוח. אנו מחויבים להעיד ולתעד.

סבתי ,שרה גרין, בתם של טובה ויחזקאל גרין. אחותם של איזידור, שרי, אדולף, וילמה משה וגרשי ז"ל. שבעה ילדים בתחילת המלחמה שנשארו  שלושה ילדים יתומים  בסוף המלחמה. סבתי נשארה בחיים עם שני אחים בלבד. עץ השורשים, שיכל לשאת ענפים רבים, נגדע ברובו.

אני יכולה להעיד שכל שנות ילדותי זכיתי בסבתא שמחה, בעלת הומור וציניות משובחת, אשה ששרדה 4.5 שנים בגיטו מוגילב,עם תינוקת בת שנה, חלתה במחלת הטיפוס, שקלה כ 34 קילו ובכל זאת השתקמה והצליחה להקים משפחה שכללה בת אחת  ויחידה- אמא שלי. לימים שאני נהייתי אמא בעצמי שאלתי את סבתא שלי איך זה שילדה רק בת אחת? והיא ענתה שלעולם בו היא חיה, גם ילד אחד לפעמים זה יותר מדיי.

דרך הסיפור האישי והקולקטיבי הזדעזעתי בכל פעם מהידיעה הבלתי נתפסת, על אותן קהילות שלמות שנמחקו.

קהילות ,שניהלו חיים שלמים. ילדים שנולדו, למדו, התבגרו התאהבו, התחתנו ובתהליך אכזרי ובלתי אנושי נמחקו לעד. השואה הייתה נקודת השיא שבה גזענות ושנאת אדם חברו למדיניות מתוכננת מאורגנת ושיטתית.

בשואה התגלה העולם כחסר מוסר – עולם שבו אנשים נענשים על ערכים עליהם אנחנו מחנכים- עזרה הדדית, כבוד האדם.

 עולם שבו בני אדם התגלו כבעלי תכונות לא אנושיות. עולם בו בני אדם מסווגים. כאשר לחלק אחד הזכות לחיות ומאחר נשללת זכות זו.

בשואה האדישות שטפה את העולם. במהלך המסע בפולין ראיתי במו עיניי את הקרבה הבלתי נסבלת בין מחנות הריכוז לבין שכונות מגורים שניהלו אורך חיים רגיל, שבאוויר מתפזר ריח המשרפות.

 אדישותם של האנשים, שידעו כי בצד השני של חומות הגטו , הלהבות שורפות בני אנוש וחלקם לא נקפו אצבע והמשיכו לחיות את חייהם כרגיל.

השואה התרחשה בשנת 1939 לפני 79 שנים. מאז הקמנו מדינה, פיתחנו, יצרנו, התחזקנו ואנו גאים לחגוג את חגיגות ה-70 בגאווה גדולה. אולם האדישות לא סרה מן העולם.

אנחנו בחלקה הקטנה שלנו, שאדישים לקללות, לפגיעה בזדון, להשחתה, לאלימות פיזית, לגילויי גנאי, ולכל אותן התנהגויות שמכערות את החברה בה אנו חיים ופוגעים בחלקינו בכל יום מחדש.

ומה בנוגע למדינות העולם, שאמורות היו ללמוד מאותה מלחמה אכזרית ולא לתת להיסטוריה לחזור על עצמה?

 מעבר לגבול, לא רחוק מכאן, בשעה שאנחנו יושבים כאן, נרצחים בסוריה השכנה מדי יום, במשך 7 השנים האחרונות, אנשים, נשים וילדים קטנים בנשק כימי ובהפצצות מהאוויר. מיליוני פליטים נמצאים ללא קורת גג, מאות-אלפים אחרים נתונים ברעב תחת מצור. והמעצמות החזקות בעולם, האמורות לפעול יחד, כדי לשמור על השלום ועל הסדר העולמי, שלאחר מלחמת העולם השנייה', לא עושות מעשה ולא מסייעות לאותם חסרי אונים.

אלי וויזל, שנפטר לפני שנתיים, היה ניצול שואה וחתן פרס נובל לשלום. לבד מנושא הנצחת זכר השואה, פעל וויזל לסייע לקורבנות מיעוטים. וויזל בנאומו בבית הלבן דיבר על ההשלכות החמורות המתלוות אל האדישות ואל העמידה מן הצד והדגיש כי  "ההיפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, אלא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, אלא אדישות".

והלוואי ולא נהיה אדישים אף פעם.

 12 13

תמונות מתוך המסע לפולין שכבת יא' עומר – אסיף משגב קיץ 2017 // צילום: דקל שקי, יב'7

כתבה אודות המשלחת הראשונה לפולין של עומר משגב לפולין – מתוך מגזין 5

תמונות: דקל שקי, יב'7
חיבור שאלות הריאיון מאת: ארז שקי – ט'6, נוגה נתן – ט'6, סתיו יעקבי – ט'7, בר גלעד – ט'6
ריאיון תלמידי המסע: גלית סרוסי, מחנכת יב'2
הקלדת תוכן הריאיון: בר גלעד – ט'6

כתבה אודות תחרות כרזות בנושא "ילדים בשואה" בהשתתפות תלמידי מגמת אמנויות העיצוב עומר – אסיף משגב מתוך מגזין 6

מאת: יעלה פריד, רכזת מגמת אמנויות העיצוב ותלמידי מגמת אמנויות העיצוב
עיצוב כרזות תלמידי עומר משגב: עומר מיטב, יא'1 (זוכת המקום השני), לירי גוט, יא'2, איתמר דרמון, יא'2, אראיל בויס, יא'1, שחר ביטון, יא'1.

 

 

 

הגדרות כלליות כניסה למערכת
שינוי גודל גופנים
ניגודיות